החלטה בתיק רע"פ 6282/12 - א'

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט שפירא) מיום 15.7.12 בתיק ע"פ 19932-05-12, בו נדחה ערעור המבקש על החלטת בית משפט לעניינים מקומיים בחיפה (השופט ורבנר) מיום 27.3.12 בת"פ 1525/98, ת"פ 1526/98 ות"פ 1527/98. בית המשפט לעניינים מקומיים החליט שלא לבטל את הרשעתו של המבקש בעבירות המיוחסות לו (הכרעת הדין מיום 18.1.09), ואת גזר הדין (מיום 14.9.10), בו הושת על המבקש קנס בסך 1,400,000 ש"ח או שנת מאסר במקומו. עניינה של הפרשה עבירות בניה ותיקות, אשר נוכח היעדרותו של המבקש מן הדיונים בעניינו התארכו עד הנה. לצד הבקשה למתן רשות ערעור (מיום 26.8.12), נתבקש עיכוב ביצוע של גזר הדין.

רקע והליכים

ב.        נוכח הטענות שבבקשה, הנוגעות להשתלשלות ההליכים ולמתן הכרעת הדין וגזר הדין בהיעדרו של המבקש, אפרט את הרקע בתמצית. כנגד המבקש ושתי חברות בבעלותו (להלן החברות) הוגשו שלושה כתבי אישום בגין עבירות על חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. במסגרת כתבי האישום יוחסה למבקש בניה בלתי חוקית בין השנים 1995 ל-1997 של 36 יחידות דיור בניגוד להיתרי הבניה שהיו ברשותו, שהתירו בניה של 18 יחידות בלבד (כל דירה פוצלה לשתי יחידות דיור). אין צורך להכביר מלים על משמעותה הכלכלית של בניה כזו.

ג.        לא ברור הכיצד תיקים מ-1998 הגיעו לדיון של ממש רק ב-2004. הפרטים אינם בפני, ומהכרעת הדין אי אפשר ללמוד אותם, אך טחנות הצדק טחנו לאט מאוד מאוד; מי שנולד עם הגשת כתבי האישום התחיל עתה בשעה טובה כתה ט'. מכל מקום, נביט בהשתלשלות מאז 2004. כעולה מהכרעת הדין בבית המשפט לעניינים מקומיים מיום 18.7.09, בדיון ביום 21.10.04 הודה המבקש בכך שהקים את החברות והוא בעליהן. במסגרת הדיון, ובעקבות דחיות רבות, ניתנה החלטה מפורטת המנחה את המבקש כיצד להיערך לדיונים העתידיים בעניינו. ביום 31.3.05 העיד עד התביעה הראשון בחקירה ראשית, ובדיון נכח גם המבקש. ביום 13.4.05 וביום 17.4.05 נחקר העד חקירה נגדית וחקירה חוזרת, שוב בנוכחות המבקש. בדיון ביום 10.11.05 העידו עדי התביעה הנוספים. המבקש הופיע לדיון, אך במהלכו קם והודיע, כי הוא עוזב את האולם. כעבור כמעט חודשיים, ביום 8.1.06 התקבלה על-ידי בית המשפט בקשה לזימון עדי הגנה מטעם המבקש, ובקשה דומה נתקבלה באופן חלקי (תוך קביעת מועד לשמיעת העדות) ביום 27.4.06, אולם מאז ועד לאחר הכרעת הדין וגזר הדין בשנת 2009 לא הופיע המבקש לדיונים. העובדות נקבעו איפוא על-ידי בית המשפט בהכרעת הדין על פי ראיות התביעה. יצוין, כי ממצב זה נובעות טענותיו של המבקש בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי ובבקשה הנוכחית.

הכרעת הדין בבית המשפט לעניינים מקומיים

ד.        בית המשפט לעניינים מקומיים הסתמך - כאמור - על שלושת עדי התביעה, אנשי הפיקוח על הבניה בחיפה, ועל דו"חות ומסמכים שהוגשו על ידיהם, ומצא את המבקש אשם בעבירות שיוחסו לו בכתבי האישום ככתבם. במסגרת גזר הדין מיום 14.9.10 פרס בית המשפט את השיקולים שעמדו לנגד עיניו באשר למבקש ולחברות שבבעלותו. בין היתר, ניתן משקל לתכליתו המרתיעה של סעיף 219 לחוק התכנון והבניה; לאחריותו של המבקש כ"רוח החיה" מאחורי העבירות; לזיוף טפסים לצורך חיבור היחידות הבלתי חוקיות לרשת החשמל והמים; להשלכות ולנזקים שנגרמו בעקבות העבירות למשיבה ולצדדים שלישיים; לאי הכשרת ההפרות בדיעבד חרף הזדמנות שניתנה לעשות זאת; להתנהלות המבקש לאורך ההליך, שעלתה כדי זלזול של ממש בבית המשפט והחלטותיו; ולכך שלא נתבקש מאסר בפועל אלא עונש קנס בלבד (ומכאן, כי על רכיב זה לשקלל את מלוא חומרת העבירות). בית המשפט נתן דעתו להיעדרו של המבקש מן הדיונים ובעת הטלת העונש, ולסמכותו להטיל על נאשם נעדר קנס או מאסר תמורתו. צוין כי המבקש הוזמן כדין, ואף נאמר לו כי הוא עלול להיות צפוי למאסר במקום קנס. בית המשפט סקר את סדרי הדין הרלבנטיים לשיטתו (סעיפים 130-129 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ""ב-1982; להלן החוק), ומצא, כי בסמכותו בנסיבות העניין להטיל את העונש המצוין מעלה. יצוין, כי החברות (נאשמות 2-1 בכתבי האישום) הורשעו, על סמך הודאת נציגיהן, בשלושת כתבי האישום בדיונים מיום 3.11.08 ומיום 18.12.08, והוטלו עליהן קנסות בסך של 70,000 ש"ח ו-7,000 ש"ח; זאת - נוכח הליכי פירוק ותוך מתן משקל לאינטרסים של נושים בלתי מעורבים בפרשה.

ה.        המבקש הגיש באמצעות בא כוחו ביום 11.8.11 בקשה לביטול הכרעת הדין, ולחלופין לביטול עונש המאסר חלף קנס שהוטל על המבקש, בנימוק שניתנו בהיעדרו וללא מסירה כדין. צוין כי המבקש היה בחו"ל חמש וחצי שנים, ופסק הדין נודע לו רק בשובו ביום 9.7.11. ביום 27.3.12, ולאחר שקוים דיון במעמד הצדדים ונשמעו טענותיהם, דחה בית המשפט לעניינים מקומיים את הבקשה, תוך הידרשות לטענות המבקש אחת לאחת.

ו.        בית המשפט קבע לפי סעיף 130(ח) לחוק, כי אמנם בסמכותו לבטל פסק דין שניתן בהיעדר הנאשם אם היתה "סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש למניעת עיוות דין"; ואולם נקבע, כי המבקש כשל בהוכחת התקיימותם של תנאים אלה, וכי התנהג באופן מזלזל כלפי בית המשפט. בנוגע לטענתו הראשונה והעיקרית של המבקש, כי שהה בחו"ל נוכח איומים על חייו ממחצית שנת 2006 ועד אמצע שנת 2011 קבע בית המשפט, כי טענה זו לא נתמכה בראיות - שניתן היה בקלות לספק מרשויות המדינה; ומשכך ניתן לראות את המבקש כמי ששהה בישראל וקיבל את הודעות בית המשפט. בדבר הטענות לאי-קבלת הזימונים שנשלחו לכתובת מגוריו נקבע, כי אין חולק על כתובתו של המבקש עד לשנת 2006; מאז לא הודיע המבקש על שינוי כתובת בארץ או מחוצה לה; ועוד, בהתאם לפרסום רשמי הנוגע להליכי הפירוק של החברות שבבעלותו, הייתה זו כתובתו גם לאחר מכן (עד ליום 9.5.10).

ז.        כן נדחו טענות בדבר העברת החזקה בבית הרשום ככתובתו של המבקש, ביחס לתאריכים הרלבנטיים להזמנות לדיונים. בסיכום נקבע, כי הוכח שהמבקש ידע על ההליכים המשפטיים והוזהר כדין (כנדרש לפי סעיף 130 לחוק); נדחתה הטענה לעיוות דין ונאמר, כי לא ברור אילו טענות לגופה של ההכרעה בעניינו של המבקש טרם נשמעו, ואילו מהן, אם בכלל, עשויות היו לשנותה. לבסוף התייחס בית המשפט לאפשרות של התליית ההליכים לפי סעיף 94א לחוק וקבע, כי העניין מסור לשיקול דעתו של בית המשפט, ובכל מקרה בנסיבות העניין אין הצדקה לכך. בשורה התחתונה דחה בית המשפט לעניינים מקומיים את הבקשה לאחר התייחסות מפורטת לכל טענות המבקש.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ח.       על החלטה זו הגיש המבקש ביום 10.5.12 ערעור לבית המשפט המחוזי. בערעור חזר המבקש על עיקרי טענותיו, ובהן חוסר הסמכות לגזור את דינו בהיעדרו. נטען, כי לא קיבל הזמנות כדין ולא הוזהר כנדרש; כי למבקש היתה הצדקה להיעדרותו, והיא איומים ממשיים על חייו מצד גורמים עבריינים, שקיבלו ביטוי, בין היתר, בהטמנת מטען חבלה מתחת רכבו; וכי נגרם לו בנסיבות כך עיוות דין חמור. עוד נטען, כי ההליך הפלילי נגד המבקש נוהל בניגוד עניינים וחוסר נקיון כפיים, נוכח חוב של כמיליון ש"ח מצד המשיבה לו באותו זמן, ושאיפתה להביא לקיזוזו באמצעות קנס גבוה שיוטל על המבקש בהליך הפלילי. לבסוף העלה המבקש טענות בגין גובה הקנס ועונש המאסר תמורתו.

ט.       בית המשפט דחה את הערעור ונימק, כי:

אין ספק, כי זכותו של נאשם להיות נוכח בהליך הפלילי המתקיים בעניינו, הינה זכות דיונית מהמעלה הראשונה, שיש לשמור עליה מכל משמר. סעיף 126 לחסד"פ, קובע מפורשות, כי 'לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו'... עם זאת זכות זו, אינה מוחלטת אלא יחסית, זאת כפי שניתן לראות מהסעיפים העוקבים לסעיף 126... מחד היא מאפשרת לנאשם הזכות העקרונית להיות נוכח בדיון, לשמוע הטענות המועלות נגדו וכן לתת לו ההזדמנות להדוף אותן ולהציג את הגנתו, מאידך אין בכך לכבול את ניהולו של ההליך המשפטי, להכביד או למנוע את קיומו" (עמ' 7-6 לפסק הדין).

י.        בית המשפט הטעים, כי התוצאה אליה הגיעה הערכאה הקודמת מקובלת אליו, אם כי על פי עוגן משפטי אחר. בניגוד לבית המשפט לעניינים מקומיים שתמך החלטתו בסעיף 130(א) לחוק, ראה בית המשפט המחוזי סעיף זה כנדרש לאי התייצבות "נקודתית" וסבר, כי סעיף 131 הוא מקור הסמכות להרשעתו בדין של המבקש חרף היעדרו. צוין, שבעניין משולם (ע"פ 1632/95 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 534, 550-549) נקבע, כי במקרה שאדם נמנע במכוון מהגיע לדיונים, יש בכך הצדקה לשימוש בסעיף 131 הקובע, כי "אין בהוראות סעיפים 126 עד 130 כדי לגרוע מסמכותו של בית המשפט להרחיק מאולם בית המשפט נאשם המפריע לדיוני בית המשפט, אולם ההליכים שהתנהלו לא בפניו יובאו לידיעתו בדרך שיקבע בית המשפט".

יא.      בית המשפט המחוזי הפנה בנוסף לעניין ע"פ 10736/04 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם), והטעים, כי כאמור שם, בשעה שנאשם מנסה להכשיל דיון על-ידי היעדרותו, לבית המשפט הסמכות להרשיע ולדון אותו בהיעדרו; הזכות להיות נוכח בדיון נועדה לשמש עזר לבית המשפט בעשיית דין צדק וחשיפת האמת, ומקום שהופכת הזכות לכלי כנגד מטרה זו - היא נסוגה, וניתן לנהל את ההליך בהיעדר הנאשם. צוטט מעניין כהן בעקבות עניין משולם, כי "סירוב קונסיסטנטי של נאשם להתייצב לישיבות בית המשפט עשוי להיחשב ל'הפרעה' ולהוות הצדקה לניהול המשפט בהיעדרו..." זאת גם בהיעדר התנאים הפורמליים שבסעיף 130. הגישה שבחר בית המשפט נגזרה, כנאמר בעניין כהן, "מסמכותו הטבועה של בית המשפט למנוע פעולה או מחדל מצדו של בעל דין, תובע או נאשם שיש בהם כדי להכשיל הליכי משפט...". במקרה דנא הוכח, כי המבקש נמנע באופן שיטתי מהתייצבות לדיונים בעניינו, ובכך ניסה להתחמק ולסכל אותם. בנסיבות אלה, ולפי סעיף 131 (שאינו כפוף לתנאים הקבועים בסעיף 130, ואליהם נדרש בית המשפט לעניינים מקומיים) בדין הורשע המבקש, ובדין נגזר דינו. בית המשפט המחוזי סמך ידו על יתר נימוקיו של בית המשפט לעניינים מקומיים וקבע, כי אין מקום להתערב בהחלטה. עוד הוסיף בית המשפט, כי גם לגופה הכרעת הדין מפורטת ומנומקת, וכך גם באשר לגזר הדין; אף מטעם זה אין מקום לשנות מהן. לבסוף סיכם בית המשפט, כי "אין לתת יד למהלכים שנקט המערער באופן שיכשיר את התנהגותו. ההגנות שבדין הפלילי לא ניתנו לשם שיבוש ההליך המשפטי אלא ככלי לנאשם להגן על עצמו במסגרת ההליך. הנאשם בחר לנסות ולהימלט מהדין בדרך של התחמקות מהדיונים. אין מקום, כעת, ליתן החלטה לפיה החוטא בשיבוש דיונים יצא נשכר" (עמ' 11 לפסק הדין).

הבקשה

יב.       כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה הנוכחית, הערוכה במפורט ואינה מניחה כל טענה בלא שתיטען, ובה חוזר המבקש על הטענות העיקריות בערעור, ושנדונו אף בבית המשפט לעניינים מקומיים; עיקרן - הרשעתו וגזירת דינו בהיעדרו, שנבע כנטען מבריחה מאיומים של גורמים בשוק האפור, לרבות הטמנת מטען חבלה. בעניין זה טען המבקש, כי הפרשנות שניתנה לסעיף 131 על-ידי בית המשפט המחוזי היא חדשנית ומרחיבה; פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד - נאמר - עם תכלית ההסדרים הקבועים בחוק בפרק זה, בעוד שלשיטת המבקש יש לראותו כמשלים את סעיף 130. יתר על כן, טען המבקש, כי סעיף 94א, המאפשר התליית הליכים פליליים, הוא הפתרון למקרים בהם היעדרותו של נאשם מונעת את המשך ההליך כנגדו, ולא קיום המשפט בהיעדרו (כפי שנעשה, כך נטען, בתיק פלילי אחר בעניינו של המבקש). עוד נטען, כי בית המשפט נתפס לטעות כשבחר לסמן את המבקש כגורם להתארכות ההליכים; כך, בין היתר, התחלפות חמישה שופטים ויומנו של בית המשפט הם שהובילו להימשכות ההליכים. עוד נאמר, כי בפרשנותו העלה בית המשפט המחוזי טענה חדשה (לעניין סעיף 131) ואף קיבל אותה ללא מתן אפשרות למבקש להתגונן בפניה; המבקש עותר להבחין בין עניינו לפרשת כהן, בין השאר, כי שם היה הנאשם מיוצג וידע על כל שלב בהליכים. לבסוף חזר המבקש על טענותיו בעניין ניגוד העניינים שבו, לטענתו, היתה מצויה המשיבה, ובעניין עיוות דין שנגרם לו כתוצאה ממתן הכרעת הדין בהיעדרו. המבקש טוען, כי באמתחתו טענות טובות ורבות כנגד ההרשעה לגופה; כי למעשה הבניה בשטח האמור לא נעשתה בניגוד לתכנית הבניה הרלבנטית; כי הסתייע במהלך הבניה בייעוץ מקצועי נדרש; כי בניינים נוספים באותו פרויקט נבנו במתכונת זהה לזו שבנה הוא, והמשיבה אישרה אותם; וכי למבקש הגנה אישית הפוטרת אותו מאחריות פלילית במקרה הנוכחי. לבסוף טוען המבקש, כי העונש שהוטל עליו חמור, ומשמעותו האמיתית היא מאסר בפועל, נוכח יכולתו הכלכלית.

הכרעה

יג.       לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה. רשות ערעור בגלגול נוסף נשקלת מקום בו הועלתה סוגיה החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים (ראו רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה בע"מ, פ"ד לו(3) 123; רע"פ 2936/12 ארביב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בנידון דידן אכן מדובר במקרה חריג, אולם חרף מאמציו הראויים של בא כוח המבקש, לא ראיתי כי לפנינו לאמיתה שאלה הטעונה הכרעה משפטית עקרונית. במישור העובדתי, השתלשלות העניינים מבהירה, כי עסקינן בניסיון לדחות את הקץ ולגרור הליכי משפט ולכך לא אוכל ליתן יד. הטענות שבפי המבקש נשמעו כדבעי בפני שני בתי המשפט הקודמים והוכרעו. ובמישור המשפטי, בסופו של יום, מדובר ביישום ההלכות הקיימות, ולא - כטענת המבקש - בפרשנות חדשה המצריכה גלגול נוסף.